להקדים תרופה למכה

ב- 2007 הוגש לוועדת המידע והטכנולוגיה של הכנסת דו"ח שנכתב ע"י רועי גולדשמיט שכותרתו "אינטרנט לציבור הדתי: דילמות ואתגרים". המציג מספר נתונים על אחוזי הגלישה בקרב הציבור הדתי.

ד"ר יונה גודמן העביר בסתיו תשס"ח שאלון בין כ-800 תלמידי חטיבות ביניים ותיכונים דתיים אשר 90% מתוכם היו תורניים והרכב התלמידים התחלק בשווה בין בנים לבנות.

גולדשמיט מציין כי בקרב הציבור הדתי - לאומי כ- 50% ציינו שיש להם חיבור אינטרנט בביתם. ד"ר יונה גודמן כבר הגיע ל- 95% בתים שבהם ישנו חיבור לאינטרנט. מטבע הדברים ניתן להניח שבשנים שחלפו מאז הנתונים רק הלכו

ונטו יותר למגמה של שימוש נרחב באינטרנט.

על פי מחקר של יעל מאמו המובא בדו"ח של גולדשמיט, 42% מהדתיים שנשאלו נחשפו לתכנים לא צנועים באינטרנט. תוצאות בדיקתו של ד"ר גודמן לגבי גלישה לאתרים לא צנועים העלתה כי יותר מ- 20% מהבנים סוברים כי חצי או יותר מחבריהם גולשים באתרים שכאלו בעוד אצל הבנות קצת יותר מ – 4.5% סברו כך.

התוצאות העלו עוד שב- 78% מבין הבתים המחוברים לאינטרנט אין כלל תוכנת סינון, ב - 5% נוספים היא קיימת אך לא מופעלת (???) ורק ב - 16% מהבתים ישנה תוכנת סינון פעילה.

מהמחקר של ד"ר גודמן עולה ש96% מהתלמידים אינם נדרשים לאישור מהוריהם לגלוש באינטרנט ו- 94% לא מוגבלים בזמן הגלישה שלהם. 70% מהתלמידים גולשים שעה ויותר ביום.

מחקר של ארגון הבריאות העולמי מ-2012 שבדק ילדי איזה מדינה הם שיאני הגלישה באינטרנט בזמנם הפנוי גילה כי ילדי ישראל נמצאים במקום הראשון. מהממצאים עולה כי 28.5% מילדי ישראל בגילאי 11- 15 גולשים באינטרנט לפחות ארבע שעות ביום.

הנתון האחרון ואולי המשמעותי ביותר הוא לעניין ההדרכה כאשר מהמחקר עולה ש – 84% מהתלמידים אמרו כי מעולם לא קיבלו שום סוג כלשהו של הדרכה על סכנות הגלישה באינטרנט ובמיוחד מגלישה לאתרים אסורים וכיצד להימנע מהתמכרות לגלישה.

ראש תוכנית המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של בני נוער, בביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ד"ר יוסי הראל-פיש, אמר כי "העובדה ששליש מילדי ישראל מבלים את רוב שעות הפנאי שלהם בזירה האינטרנטית הלא מפוקחת, הרוויה בפיתויים ובתכנים פוגעים, צריכה לעורר דאגה רבה בקרב אנשי המקצוע וההורים". ושוב הדברים רק החמירו מן הסתם מאז הוצגו כל הנתונים שלעייל.

גלעד האן במאמר באתר האינטרנט של דעת נותן להורים את ההדרכה החינוכית והפרקטית הנדרשת על מנת לפקח על הנער הגולש. הוא מביא בתחילה מספר עצות כיצד ניתן למנוע מבעוד מועד את הגעתו של הילד למחוזות שאינם רצויים:

1) לשוחח עם הילד ולהבהיר לו את הסכנות הטמונות בעולם האינטרנט.

2) לבצע גלישה משותפת עם הילד באתרים המועדפים עליו על מנת לקבל פרספקטיבה לגבי סוג הגלישה של הילד.

3) מיקום המחשב במקום מרכזי בבית יגרום לכך שהמקומות אליהם גולש הילד יהיו חשופים לעין כל בניגוד למצב בו הוא גולש בהסתר בחדרו.

4) התקנת תוכנות חוסמות ומסננות של אתרים לא צנועים.

5) מעקב אחרי חשבון האינטרנט והדואר האלקטרוני של הילד.

6) מעקב אחרי הפיקוח במקומות אחרים בהם הילד חשוף לאינטרנט כגון ביה"ס, מתנ"ס, בתי חברים וכד'.

באתר גוב הממשלתי נותנים עצות כיצד להתמודד עם שימוש אובססיבי ובלתי נשלט של הילדים באינטרנט.

1) לקבוע מגיל קטן שעות ומכסות לשימוש באינטרנט – ההתמכרות מתחילה מכך שהילד לא לומד להשתמש בצורה נכונה במחשב מבחינת הגלישה באינטרנט, לכן ישנה חשיבות לחינוך כבר מגיל צעיר לשמירה על איזון מבחינה זו.

2) להסדיר את מידת השימוש באינטרנט גם עבור הילדים הבוגרים ובני הנוער – לוודא כי הם עוסקים גם בפעילויות אחרות כולל פעילויות מחוץ לבית.

3) להקפיד שהשימוש באינטרנט לא יבוא על חשבון שגרת החיים התקינה – למנוע מצב בו הוא מוותר על ארוחות או שינה לטובת אינטרנט.

4) מקמו את המחשב במיקום מרכזי בבית – הפתרון המוביל לרוב בעיות הגלישה באינטרנט המאפשר פיקוח מרבי בקלות.

5) לא לאסור גלישה באינטרנט באופן מוחלט – האינטרנט הוא כלי שימושי וחשוב עבור הילדים לצרכים שונים כגון למידה, משחק ויצירת קשרים חברתיים. מניעה מוחלטת מגישה לאינטרנט תשיג את המטרה ההפוכה ותיצור כעס ותסכול אצל הילדים.

6) פנו לייעוץ – לא לחשוש לפנות לייעוץ במידת הצורך, פסיכולוג או קבוצת תמיכה.

תפקידו של ההורה כפי שניתן להבין בקלות הוא קריטי לעניין. ההורה הוא הסמכות הנגישה ביותר לחיי הילד ובידי ההורה נמצאים כמעט באופן בלעדי היכולת לבצע פיקוח וסינון מצד אחד והדרכה אפקטיבית מצד שני. במאמרו חושף בפנינו ד"ר גודמן שלא מעט צעירים העידו כי קיבלו "שיעור" או "שיחה" בנושא סכנות הגלישה, ובו זמנית העידו כי לא קיבלו הדרכה של ממש בנושא. מנתון זה עולה כי לעתים נדמה להורה או למורה שהוא נתן הכוונה חינוכית, אך הצעירים מעידים כי היא הייתה חסרת משמעות ולחלוטין לא יעילה.

כל זה נמצא באחריותם של ההורים החייבים לפעול בהתאם, אך בהמשך הדברים אנו רואים כי עולה מדברי הרב גודמן שההורים אינם מודעים מספיק לאחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם ולגודל הבעיה. הרב גודמן מביא במאמרו טיעונים מטיעונים שונים, שיכולים להישמע על ידי ההורים כנגד הדרישה/בקשה מהם לדאוג להשמת חסמים ראויים, ודוחה אותם אחד לאחד בנימוקים מתאימים. טענות אלו יכולות להעיד עד כמה ישנה אצל ההורים האמורים להיות האחראי המבוגר והמשגיח הראשי על חינוך הילדים חוסר הבנה או חוסר ברצון להבין עד כמה התופעה חמורה וקיימת, כפי שהיה ניתן לראות אף בנתונים שהובאו לגבי אחוזי הפיקוח וההשגחה של ההורים על זמן ותוכן הגלישה של ילדיהם.

ההורים מתקשים להבין כי אין המדובר על עבריינים וכי הנפילות לרוב נובעות מהקושי ביכולת להתמודד ולא עניין של רצון ובחירה. הרב גודמן טוען כי התעסוקה והשקט שהמחשב מעניק להורים כל עוד הילד משתמש בו גורמים לעצלנות ולחוסר מודעות אצל ההורים להשלכות הנוצרות ממצב זה.

מכל זה אנו למדים עד כמה חשוב להעלות את המודעות דווקא אצל ההורים לבעיות הקיימות, כיוון שללא מעורבותם המלאה לא ניתן יהיה כמעט להציל את הילד מהסכנות המצפות לו.

בכתבה באחד העיתונים דווח כי הורים מופתעים לגלות שהילד מאשר את חברותם בפייסבוק, מה שמראה שהילד מחפש את הסמכות ההורית שתשגיח עליו גם אם הוא משדר לרוב אחרת. גם לאחר כל ההשפעות האדירות של עולם האינטרנט, שהובילו לשינוי ביחס לסמכות, עדיין יכול ההורה למצוא את מקומו בעולמו של הילד ולהשפיע עליו בצורה רחבה.